רש"י על סוטה ל״ב ב:ב׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על סוטה ל״ב ע״ב:א׳ רש"י על סוטה ל״ב ע״ב:ג׳ »

1 רש״ש פתח ↗

רש"י ד"ה אל האשה. משמע דברים הנכנסים בלבה כו'. לכאורה סותר קצת למה שפי' לעיל טו ב במשנה ונתן אל המים משמע שלא יהא נבלע בתוכן:

2 רשימות שיעורים על נדרים פתח ↗

אך יש לעיין קצת בהנ"ל שכן בנוגע לסוטה כ' הרמב"ם בפ"ג מהל' סוטה הל"ז וז"ל ואחר כך משביעה הכהן בלשון שהיא מכרת ומודיעה בלשונה וכו' עכ"ל. משמע מסתימת הרמב"ם שאף במשביעה בלה"ק ככתבה בתורה חייבת להכיר את הלשון מלה במלה, ומ"ש סוטה מק"ש שבק"ש ככתבה אין צורך בהבנת המלים. ונראה שקריאת שמע הואיל והיא קריאת מצוה יוצאים בככתבה וכדין עיקר לשון המצוה אף בלי הבנת כל המלים. שבועת סוטה לעומתה, אינה מצוה אלא חלות מכשיר בסדר ההשקאה, ובהכשר אינו מסתבר לחלק בין עיקר הלשון לבין תרגומו, אלא כל הלשונות שוות, ובכולן צריכים להכיר את הלשון, ועיין בסוטה לב: וברש"י שם ד"ה אל האשה וז"ל משמע דברים הנכנסין בלבה שתהא מכרת בלשון עכ"ל, והוא דין בכל הלשונות בין בשאר לשונות בין בלה"ק של הפרשה.

2 רש"ש על סוטה פתח ↗

2 גמ' ה"ג - ואמר אל האשה בכל לשון שהיא שומעת ומהאי קרא יליף לה בספרי ול"ג ואמר הכהן לאשה:

3 אל האשה - משמע דברים הנכנסין בלבה שתהא מכרת בלשון:

2 הכתב והקבלה פתח ↗

ואמר אל האשה. ולהלן כ"א נאמר ואמר לאשה. נ"ל כי שם מאמר התנאי אם נטמאת יתברר בקיום תשובת התנאי ובאו בה המים המאררים למרים, כי חבלי ענשה ממשמשים ובאים עליה מיד, כי פניה מוריקות ועיניה בולטות והיא מתמלאת בגידין עד שתמות בצביית בטן ונפילת ירך, ואחרי שהושג בירור מאמר התנאי כי נודע שנטמאה, לכן אמר לאשה בלמ"ד, להורות על השגת בירור מאמר התנאי. אמנם כאן בתנאי אם לא נטמאת שעלי' תשובת התנאי ונקית ממי המרים, בזה אף בקיום תשובת תנאי זה לא יתברר מאמר התנאי, כי אף אם אחרי ההשקאה תהיה נקיה מכל רשמי חולי ולא יתראה בגופה שום השתנות לרעה, עד שמתירין אותה מפני זה לבעלה, מכל מקום אין כל זה מוציא אותנו מלהסתפק בה חשש טומאה, כי אולי ישנם בה אותן הסבות המונעות ממנה לשעתה בדיקת המים המרים, כגון זכות ת"ת המזכה אותה לתלות לה כמה שנים, או שאין האיש מנוקה מעון, או שיש על טומאתה עדים במדינה אחרת, שבכל אחת מאלה אין המים בודקין אותה לשעתה. ואחרי שגם בקיום תשובת התנאי לא התברר מאמר התנאי לכן אמר בזה אל האשה. עיין בהבדל שבין מלת אל ואות למ"ד בויחי ויגש אליו, ובואתחנן ואמרת לבנך, ודע דאיתא כאן בספרי ואמר אל האשה בכל לשון שהיא שומעת, ופירש"י בסוטה ל"ב ב' אל האשה משמע דברים הנכנסים בלבה שתהא מכרת הלשון, נראה שדבריו מסכימים לדברי הרא"ם ר"פ ויקרא עמ"ש רז"ל ויקרא אל משה הקול הולך ומגיע לאזניו וכל ישראל לא שומעים, שכתב הרא"ם שממלת אל דרשו כן, כי מלת אל מייחד הדבור יותר מלמ"ד השימוש, ע"ש. אמנם יותר נראה דמיתורא דקרא דרשי הכי, כי לשון ואמר אל האשה מיותר, כי היה די לומר והשביע את האשה אם לא שכב, ומיתורא דרשו שנאמרה בכל לשון שהיא שומעת. ועי' תי"ט רפ"ז דסוטה ד"ה פרשת סוטה:

« רש"י על סוטה ל״ב ע״ב:א׳ רש"י על סוטה ל״ב ע״ב:ג׳ »